עוד זה יורד וזה בא - המטר הכבד שהביא החורף אל נווה אילן, התלווה במבול של רגשות: חרדה, עצב, פחד, כאב, אהבה, שמחה, תדהמה, צער וגעגוע. והערב - קרב חתולות על המיקום בסולם הרגש והאמוציונאל - בראש הסולם, ללא עוררין, מי שגילתה הערב שהשהות בבית הוסיפה לה שבעה ק"ג של יופי, הלא היא - אלין לוי, הבלונדינית הכי רגישה שנראתה על המרקע הישראלי. ומי בתחתית הסולם? היא למדה בלב הפלצניאדה שבשרון בגיל העשרה, ונותרה לדבריה ללא חבר אחד מיום קבלת תעודת הבגרות, איילה רשף או כפי שהיא מכונה בפי המבקרים - החברה של
קרב החתולות בין הבלונדינית מראשל"צ והברונטית מראש העין הוא קרב שקט לכל הדעות - הוא מתנהל מזה עונה שלמה בחצר האחורית של בית הזכוכית, אך הסאבטקסט מגיע לחזית וזועק: מלחמה. הראשונה התקשטה לה בזכר גזעי, ואילו השנייה בחרה להיצמד אל בבון טווסי. הן שתיהן יפות, כל אחת בז'אנר שלה ובזירה הייחודית לה, אך עם כל דייר שהולך, המתח הולך וגובר, ואט אט נראה כי נוכחותה של האחת לא יכולה שלא לאיים על האחרת. כשהאחת מואשמת באי שטיפת כלים היא ישר מעלה את שמה של האחרת, ושהאחרת זוכה למלוא תשומת הלב האחת מתכווצת. הערב, השתיים עמדו בפני מבחן הרגש, והזכייה לא יכולה הייתה להיות בהירה יותר. מנחשים?
כשהגזעי יצא מהבית בצעד פיקטיבי שעוללו לו מעריציו, ארשת פניה צנחה - פיה נפער וגופה קפא, ובשרה ובשרי נעשו חידודין חידודין. אפילו חזרתו של האביר שלה לא החזירה אותה אל שמחת החיים שכה מאפיינת אותה, והפרעות ממשפחות חרדות הנטישה עלו על הפרק. ההולוגרמה המשפחתית של אמה ושני אחיה, הציבה הערב רף חדש למידת רגישותם של אותם יונקים השייכים למשפחת ההומינידים, הקרויים בפינו: בני אדם. ים של דמעות, יבבות ורעידות, הר טישו וזוג נעלי בלט הפכו את המפגש המשפחתי של צעירת הבית לאחד מהיותר מרגשים שידע הפריים טיים המסחרי ואף הביאוני להחסיר דמעה מעיני (גברים בוכים בלילה, זה מעוגן ומוכח בכתביהם של החוקרים אלון אבידר ואבנר גדסי). מולה - בשיער גולש, אגן לטיני והליכה מענטזת, ניצבת היחידה מבין הדיירים שהפגינה שמחה לאיד נוסח הקאנון הספרותי עליו גדלה -"למה גברים אוהבים ביצ'יות?". אפילו משפחתה שהופיעה מולה ושלחה אליה חיבוק ונשיקה, לא הצליחה לנפץ את מאובנותה ולגעת בליבה, וכל אשר קיבלנו הוא שתי דמעות רזות ודרישת שלום חמה.
הקרב האסתטי - על הקוקו ושמלות הצלופן, הסטילטו, בגדי הגוף, הליפסטיק והשיער המפונפן, נראה כי ימשיך להדהד בכל פרק ופרק, אך מה באשר ליציאתו מהסאבטקסט אל הפרונט? כמדומני, מדובר במחזה שלא יזכה למימוש בעונה הנוכחית. כשמצד אחד של המתרס ניצבת לה נשמה צעירה ושברירית, ומעברו האחר מאוהבת סגורה ושחצנית - הקרב היחיד שעולה על הפרק הוא הקרב בין זכריהן של השתיים. המפליא הוא שהזכר אליו נצמדה כל אחת מהשתיים מצליח באורח פלא להוות בבואה שלהן עצמן. אלירז, רגיש ושברירי, חסר בטחון עצמי, ילד בנשמה וקומיקאי של במה, בדיוק כמו בת לווייתו, ואילו האחר - שחצן ועקשן, נרקיסיסט ורעשן, גס רוח וגאוותן, בדיוק כמו איילתו. "אמור לי מי חבריך ואמור לך מי אתה" אמר איש חכם בזמנו, והנה לנו הערב הוכחה גיאומטרית לאותה קלישאה. הריב שהיה נגמר, אך לא נשכח - והמחנות שניסו הדיירים לטשטש עדיין מפעמים בנו מצפייה לצפייה. ריח הגמר באוויר, והשאלה שעולה היא: אם גברים מעדיפים בלונדיניות, האם אתן הנשים מעדיפות את זה הקטוט שזו הבלונדינית בחרה? האם כמוני, כך כולם, רואים את אלין ואלירז כצמד שהישארותם אחרונים בבית, תלמד אותנו משהו עלינו כחברה?
No comments:
Post a Comment