הפרק של אתמול עד כמה שהיה מעולה, אישר את שכולנו חשבנו עוד קודם. אישר כי כל שנותר עתה הוא להמתין וראות כיצד לוקח אלירז את הגמר בהליכה אחורנית.
אין ספק שישנו צדק פואטי בניצחונו העתידי של אלירז. הוא שמסמל את הטוב והפשטות האינטליגנטית אשר קל להתחבר אליה ולאהוב. לפעמים סוף טוב וידוע מראש הוא הכרחי ואף מרגיע בשל העובדה כי אנו רואים בדיירי הבית השתקפות שלנו.
עם זאת, אני מוכרח להודות כי הוודאות המוחלטת כי הוא המנצח, קצת מוציאה את העוקץ. הנטייה שלנו כעם להצביע לאשר נחשב בעינינו טוב ולאו דווקא למעניין קצת מאכזבת. יש בנו תכונה חברתית לבחור מנהיגי ציבור פוטנציאליים ולא דמויות טלוויזיוניות. קיים בנו הפחד שמא האדם אותו אנו בוחרים מייצג אותנו כחברה. הצורך שלנו להראות טוב בעיני עצמנו גורם לנו לרצות לבחור באני האלטרנטיבי. האני אשר היינו רוצים להיות שכמותו.
השמרנות היתרה בה אנו מגנים כל התנהגות או אמירה אשר לא עולים בקנה אחד עם המיינסטרים מסרסת מעט את התוכנית. אמירה לא במקום, נשיקה אסורה, או כל התנהגות מעט פרובוקטיבית תחזיר את המתמודד לביתו לפני שיספיק להגיד "מבטיח להיות פוליטקלי קורקט"... הדאגה שמא התנהגותו של הדייר תדבק בנו מאיימת עלינו. כנראה שרובנו לא מסוגלים לעשות את ההפרדה ולומר לעצמנו כי לבחור במעניין על פני הנכון, לא משקף את אישיותנו.
דפוס שליחת האסמסים מעיד כי אנו בוחרים בחירה מצפונית ולא טלוויזיונית. יש בכך מין היופי. אנו עם אמוציונאלי שבוחר קודם כל מהלב. אין בכך רע... אבל יש בכך משהו צפוי מאד ומעט משעמם.
למה כל כך קשה לנו לתת לחבורת אנשים אשר נדבו את גופם, מרצונם החופשי למדע הרייטינג, לבלות יותר זמן עם הדמויות המעניינות יותר? דמויות אשר בהכרח פחות נעימות. למה אנו צריכים לבחור בחברים הפוטנציאליים שלנו במקום באלו אשר יתנו לנו חווית טלוויזיה טובה? מאיפה הצורך לגונן על הטובים, גם כאשר אלו הם חלק מתוכנית בידור גרידא?
זו היא חוויה טלוויזיונית. תוכנית אשר תכניה אינם מעידים עלינו כאנשים במאום. אנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור בדייר המעצבן וזה לא ישקף את אישיותנו המעצבנת. אנו יכולים לבחור בדייר הוולגרי ובוא בעת להיות העדינים שבאנשים. אנו יכולים לבחור בדייר ההזוי מבלי להזדהות עם תלישותו.
אנו יכולים לבחור בלייצר עניין. העלילה בידיים שלנו. לצערי, כשהעלילה בידיים שלנו אנו בוחרים בלשכתב סרט בורקס אחר סרט בורקס. אנו שכל כך טובים בלבקר את התעשייה ההוליוודית המעניקה קיטשיות טיפקאלית לכל סרטיה, הופכים בעצמנו כל סוף לאבא גנוב.
אני לא אומר כי הייתי בוחר באדם כסער להיות מחוג מרעי בחיי היום יום. אני לא אומר כי תומר אינו דמות פתטית אשר זועקת מסכנות בכל פעם בה הוא פותח את פיו. אני לא אומר כי ארז או שרה הם כוס התה שלי וכן הלאה. אני כן חושב, שלולא אנשים שכמותם, התוכנית הייתה מ ש ע מ מ ת !
מקור: הבלוג של דודי מליץ
אין ספק שישנו צדק פואטי בניצחונו העתידי של אלירז. הוא שמסמל את הטוב והפשטות האינטליגנטית אשר קל להתחבר אליה ולאהוב. לפעמים סוף טוב וידוע מראש הוא הכרחי ואף מרגיע בשל העובדה כי אנו רואים בדיירי הבית השתקפות שלנו.
עם זאת, אני מוכרח להודות כי הוודאות המוחלטת כי הוא המנצח, קצת מוציאה את העוקץ. הנטייה שלנו כעם להצביע לאשר נחשב בעינינו טוב ולאו דווקא למעניין קצת מאכזבת. יש בנו תכונה חברתית לבחור מנהיגי ציבור פוטנציאליים ולא דמויות טלוויזיוניות. קיים בנו הפחד שמא האדם אותו אנו בוחרים מייצג אותנו כחברה. הצורך שלנו להראות טוב בעיני עצמנו גורם לנו לרצות לבחור באני האלטרנטיבי. האני אשר היינו רוצים להיות שכמותו.
השמרנות היתרה בה אנו מגנים כל התנהגות או אמירה אשר לא עולים בקנה אחד עם המיינסטרים מסרסת מעט את התוכנית. אמירה לא במקום, נשיקה אסורה, או כל התנהגות מעט פרובוקטיבית תחזיר את המתמודד לביתו לפני שיספיק להגיד "מבטיח להיות פוליטקלי קורקט"... הדאגה שמא התנהגותו של הדייר תדבק בנו מאיימת עלינו. כנראה שרובנו לא מסוגלים לעשות את ההפרדה ולומר לעצמנו כי לבחור במעניין על פני הנכון, לא משקף את אישיותנו.
דפוס שליחת האסמסים מעיד כי אנו בוחרים בחירה מצפונית ולא טלוויזיונית. יש בכך מין היופי. אנו עם אמוציונאלי שבוחר קודם כל מהלב. אין בכך רע... אבל יש בכך משהו צפוי מאד ומעט משעמם.
למה כל כך קשה לנו לתת לחבורת אנשים אשר נדבו את גופם, מרצונם החופשי למדע הרייטינג, לבלות יותר זמן עם הדמויות המעניינות יותר? דמויות אשר בהכרח פחות נעימות. למה אנו צריכים לבחור בחברים הפוטנציאליים שלנו במקום באלו אשר יתנו לנו חווית טלוויזיה טובה? מאיפה הצורך לגונן על הטובים, גם כאשר אלו הם חלק מתוכנית בידור גרידא?
זו היא חוויה טלוויזיונית. תוכנית אשר תכניה אינם מעידים עלינו כאנשים במאום. אנו יכולים להרשות לעצמנו לבחור בדייר המעצבן וזה לא ישקף את אישיותנו המעצבנת. אנו יכולים לבחור בדייר הוולגרי ובוא בעת להיות העדינים שבאנשים. אנו יכולים לבחור בדייר ההזוי מבלי להזדהות עם תלישותו.
אנו יכולים לבחור בלייצר עניין. העלילה בידיים שלנו. לצערי, כשהעלילה בידיים שלנו אנו בוחרים בלשכתב סרט בורקס אחר סרט בורקס. אנו שכל כך טובים בלבקר את התעשייה ההוליוודית המעניקה קיטשיות טיפקאלית לכל סרטיה, הופכים בעצמנו כל סוף לאבא גנוב.
אני לא אומר כי הייתי בוחר באדם כסער להיות מחוג מרעי בחיי היום יום. אני לא אומר כי תומר אינו דמות פתטית אשר זועקת מסכנות בכל פעם בה הוא פותח את פיו. אני לא אומר כי ארז או שרה הם כוס התה שלי וכן הלאה. אני כן חושב, שלולא אנשים שכמותם, התוכנית הייתה מ ש ע מ מ ת !
מקור: הבלוג של דודי מליץ
דודי דודי דודודודודוי המלךך
ReplyDelete