הבטיחו לכם דמעות, היסטריה ואמוציות על גבה של עדנה קנטי החולה ובמקום זה קיבלתם פירוטכניקה של הולוגרמות שהחליפו רגש אמיתי וטיזר לתוכנית של שבת
פרומואים בלתי נלאים הציגו את דיירות ודיירי "האח הגדול" מייבבים, כלומר, יותר מכרגיל. לרגע נעתקה הנשימה. האם גלשו ידיעות נוראיות מהאיטי אל בין כותלי הבית? האם – כפי שכיוונו אותנו לחשוב – שמעו הדיירים על הגידול בראשה של עדנה? בוודאי שלא. "הלילה המרגש ביותר בתולדות הבית" התברר כאותו לילה שגרתי שאנו מכירים מעונות קודמות, במהלכו מקבלים הדיירים מסר מהבית.
כדי שלא נרגיש כאילו אנחנו מקבלים עוד מאותה עיסה מעוכה ונוזלית, הציג האח הגדול את בני המשפחות בגרסת אווטאר – הולוגרמות הוקרנו על מסך זכוכית ליד הבריכה, לא כחולות, אבל בפירוש מטושטשות. בני המשפחות נראו נבוכים מתמיד, אולי משום שהדיירים באמת עושים לעצמם פדיחות העונה, ואולי סתם בגלל שלא קל להיות הולוגרמה. המתוחכמים שבהם הדגישו, במסר שכוון לאוזנינו כמובן, שהדייר שבבית הוא בדיוק כמו שהוא בחוץ, כחלק מהאידיאולוגיה השלטת שלפיה הכי חשוב להיות "אמיתי" (ולא, נניח, נעים לבריות, בלתי-אגרסיבי, חכם, מעניין או טוב לב). אבל רובם המכריע של בני המשפחה ציינו ורסיה כלשהי של "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת". "אנחנו צוחקים איתך ובוכים איתך", דיווחו הוריה המגוננים של איילה. וכשהיא מתחרמנת עם סער, מר אבא, מה קורה איתך אז? אין קול ואין עונה בגזרת ההולוגרמה.
שהקדמה הטכנולוגית לא תטשטש אתכם – "האח הגדול" ניצל הערב באורח מרשים גם את מצבה הבריאותי של עדנה קנטי. פרומו קצר מהסרטון שבו היא מודיעה לבני הבית על מחלתה שודר, אך בפרידה שלה מהם ושלהם ממנה נוכל לחזות רק בשבת הקרובה, בשידור חי כמובן. למרבה הצער, בעולם ההולוגרמות קשה להתרגש מפעלול טכני לא מרשים כמו כשל מוסרי.
לא בוכה בגלל עדנה - לפחות לא עד שבת. גואל מתייפח מול ההולוגרמה
כך או כך, מיד אחרי התוכנית, שהייתה למעשה פרומו לחגיגות הגידול של עדנה הצפויות בשבת הקרובה, שודרה "18", סדרת הדוקו החדשה של קשת. הסדרה עוקבת אחר מספר בני נוער, שונים זה מזו ושונים בכלל, במשך חצי שנה. הילדים האלה לא קיבלו משימות משום אח גדול – רק את אותן משימות בנאליות שהחברה הישראלית מטילה על כולנו. מור אלוש, למשל, נערה שמנמנה, מצהירה בקול גדול שהיא שלמה עם הגוף שלה, רק לא עם החזה שלה. מאוחר יותר, מתברר שגם עם האף יש בעיות, ושגם השפתיים זקוקות לעזרת מנתח. מור היא דוגמא טובה לאופן שבו דוחקים את כולנו לדבר על קבלה של הגוף שלנו כמו שהוא, בלי להפסיק להכתיב לנו איך בדיוק הוא אמור להיראות. לצד מור, מתועדת נערה שכשקשה לה היא פונה לאדושם, ונערה אחרת, בוגרת התעללות מינית, שמספרת לאימא שלה, מול המצלמות כמו שאנחנו אוהבים, שהיא מתכוונת לנעוץ חמישה מוטות בכל צד של הגב שלה, כדי ליצור צורה של מחוך.
למרות שבלוטות הדמע כבר היו מגורות מהצפייה בהולוגרמות, היה קשה לבכות במהלך "18". הסיבה לכך היא שהפרק הזה עורר יותר מדי מחשבה. ב"אח הגדול" לא סומכים על זה שנוכל ליהנות ממחשבה. דואגים לטשטש אותה, באמצעות דמעות פירוטכניקה והולוגרמות נעלמות. אפשר להניח שהתהליך הזה רק ילך וישתכלל – בקרוב, נוכל להריח את ריח הבצל שחותך אכרם, רק כדי להיות בטוחים שנבכה; משקפי התלת מימד כבר יאפשרו לנו להרגיש כאילו אנחנו בבית, לקחת חלק וירטואלי פעיל במגעים בין סער ואיילה, ואולי אפילו, תזכרו איפה קראתם את זה קודם, לחוות הדמיה מתוחכמת של תחושותיו של מי שלוקה בגידול במוח.
הרשו לי להציע לכם סיבה טובה לעבור ל"18". המשתתפים צעירים, הטכנולוגיה ישנה. יש שיחות בלתי נמנעות בין הנערים בסקייפ, כדי לשלם מס שפתיים הכרחי למושג ה"עדכניות"; אבל אחרי הכול, מדובר בבחור מבוגר בכיסא גלגלים, שמנסה להבין כמה ילדים, ואת ההורים שלהם. הוא לא ינסה לגרום לכם לבכות איתם. הוא אפילו לא ינסה לגרום להם לבכות בעצמם. אבל המחשבות שהתוכנית הזו מזמינה, בסופו של יום, הן הטרגדיה האמיתית של החיים שלנו. ואם תקדישו להן רגע, הן לא יעזבו אתכם. אולי אפילו עד הגמר.
מקור: עכבר העיר
No comments:
Post a Comment